רישום בטאבו כהוכחת בעלות

שאלות: זוג שנמצא בהליכי גירושין דן על חלוקת הדירה. האשה טוענת שמכיוון שאביה הוא זה ששילם עבור כל הדירה יש אומדנא שנתן את הדירה לביתו רק לצורך הנישואין, וזכותו של הבעל בדירה היא רק כשחי עם אשתו בשלום, אולם כשנפרדת החבילה שוב אין לבעל זכות בדירה.

הבעל טוען שמכיוון שחמיו רשם את הדירה בטאבו על שני בני הזוג בשווה מוכח שהמתנה הייתה מתנה חלוטה, והבעל זכה בחצי הדירה. הדין עם מי?

ראובן ולאה נישאו זל"ז בזיווג שני, ולאה עברה לדור בדירתו של ראובן. לאחר החתונה הפצירה בו שירשום את דירתו על שם שניהם ולאחר זמן נכנע להפצרותיה. זמן מועט לאחר מכן הופר שלום הבית ולאה דרשה מהבעל שייתן לה גט, ומחצית מהדירה. ראובן טען שרשם את הדירה על שמה של לאה רק ע"מ שתחיה עימו בשלום, ומכיוון שהם מתגרשים הדירה שייכת לו בלבד. מה הדין?

תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר תחילה מספר עניינים:

א. בעל המעות כתב את שטר המכר על שם אדם אחר:

בב"ק בדף קב: נאמר: "תנו רבנן: הלוקח שדה בשם חבירו - אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו על מנת - כופין אותו למכור. מאי קאמר?...אמר אביי, ה"ק: הלוקח שדה בשם חבירו (ריש גלותא) - אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי, ואם אמר לו על מנת - כופין את המוכר למכור..."

הרא"ש (שם אות יט) והרשב"א (שם ד"ה מכלל) כתבו שבגמ' מבואר שאם אחד קנה קרקע וביקש מהמוכר לכתוב את שטר המכר על שם אדם אחר אזי בעל המעות הוא זה שקנה את השדה ולא מי שכתבו על שמו את שטר המכר (והנידון בגמ' רק אם הקונה האמיתי יכול לתבוע את המוכר או את מי שכתבו על שמו את השטר לכתוב לו שטר אחר לראיה שהשדה שלו).

והנה הש"ך בסי' קפג (ס"ק ב) כתב דלא כדברי הרא"ש והרשב"א, ונקט שמי שכתבו עבורו את השטר זכה בשדה, ולדבריו ביאור דברי הגמ' הוא שאם הקונה ביקש מהמוכר לכתוב את שטר המכר על שם אדם אחר אין כופים את המוכר או את הקונה לכתוב שטר אחר מפני שאכן בעל המעות לא קנה את השדה אלא מי שרשמו על שמו את השטר!

אמנם הקצות (שם ס"ק ד) והנתיבות (שם ס"ק ב) ורעק"א חלקו על דברי הש"ך, ופסקו כדברי הרא"ש והרשב"א.

וא"כ באופן שידוע שאחד קנה שדה עבור עצמו וביקש ששטר המכר ייכתב של שם אחר הכרעת הפוסקים היא שבעל המעות זכה במקח ולא מי שהשטר נכתב על שמו. 

ב. קנה דירה ורשם אותה גם על שם אשתו:

נחלקו הראשונים במקרה שהבעל קנה דירה ורשם אותה על שם שני בני הזוג, והאשה טוענת שנקנה גם מממונה אם אנו מאמינים לדבריה וחולקים את הרכוש בשווה, או שאנו קובעים שהרכוש שייך לבעל בלבד מפני שתולים שהרכוש נקנה רק מממון הבעל, מפני שסתם ממון שברשות האשה שייך לבעלה:

שהנה בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקנז) נאמר: "שאלה, ראובן קנה בתים, ועשה השטר בשמו ובשם אשתו, ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כלם שלהם, כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם...", וענה: "...אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עמה. אבל אם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפילו בשבועה לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל.

אמנם בשו"ת הרא"ש כלל צו סימן ד: נכתב: "וששאלת: אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה, כי בעלה קנה חצים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם - "יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה, והשטרות כתובין גם בשם האשה, שהקרקעות חצים שלה. כי אדם הקונה קרקע, אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה, וזה שכתב שם אשתו, נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה. "

והנה בטור אה"ע סוף סי' פו כתוב: "אבל שטרי חובות וקניית קרקעות שעשה הבעל על שמה הם שלה ואם הם עשויים על שמה וע"ש בעלה הם בשותפות בין שניהם" והמקור לדבריו הוא תשובת הרא"ש (שם), ובדרכי משה על דברי הטור הנ"ל הביא מ"ש הרשב"א בתשובה (שם): "דוקא שהיא בחזקת שיש לה נ"מ וטוענת כן אז הדין עמה, אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראיה, וא"נ אפי' בשבועה, דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא כי סתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית."

ומלשון הד"מ משמע שיש מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש, ומחלוקתם היא שלדעת הרשב"א אם הבעל בעצמו כתב את השטרות על שם האשה לא קנתה, והטעם הוא שאנו תולים שקנה את הנכס ממעותיו עבור עצמו בלבד ורשם את הנכס על שם שניהם רק כדי להבריח מבעל חובו או מחמת סיבות אחרות., והרא"ש סובר שהאשה קנתה מפני שאין דרכו של אדם לקנות נכס ממעותיו ולרשום אותו גם על שם אשתו וא"כ כאשר רשם את הנכס גם על שם אשתו מוכח שקנה את הנכס גם ממעותיה (ועיין ברשב"א בב"ק קב: שסתר את דבריו בתשובה) .

והש"ך בחו"מ (סי' ס"ב סק"ז) הביא את דעת הרשב"א שכתב שאם האשה אינה מוחזקת שיש לה נכסי מלוג, אם השטרות יוצאות על שמה עליה להביא ראיה, ודעת הרא"ש שאם טוענת שמכספה נקנו נאמנת, ודעת הש"ך כדעת הרשב"א שאנו תולים שהבעל כתב את השטר על שמה מטעמים צדדים ולא התכוון להקנות לה.

וכן כתב בספר התרומות (שער נ"א ה"ט) שהרמב"ן פסק שאין מוציאין הממון מחזקת בעל הממון ואנו תולין "דלפנחיא בעלמא" כתב (ולא התכוון להקנות למי שכתוב בשטר).

[אולם בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד 257 ואילך הובא בשם הדיינים: הרבנים: יוסף שלו' אלישיב, סלמאן ח עבודי, א גולדשמידט) שאין הכרח לומר דפליגי אהדדי ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ובתש' הרא"ש מדובר רק באופן שאין לנו כל הוכחה שהבעל הוא שהוציא הכסף מכיסו, ויש על כן להניח שאם כתב בשמה ראיה שזה שלה וניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה, אבל כשהוציא את הכסף מכיסו מודה שאין האשה נאמנת לומר שנתנה לו כדי שיקנה עבורה]

ובספר ערוך השלחן סי' ס"ב אות ו' פסק: "כבר בארנו דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד."

והנה להלכה למעשה בזמנינו לעניין רישום בטאבו נחלקו גדולי הפוסקים:

בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 113) הובא שדעת הגר"א גולדשמידט, וכן כתב בספרו עזר משפט (סי' לג עמ' שפג), שאע"פ שלדעת הרשב"א אין הרישום הוכחה על הבעלות, כיום אין הדבר כן, "כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, ובייחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה", והביא סימוכין לדבריו מתשובות החתם - סופר (חו"מ סימן קמ"ב) ומדברי המהרש"ם בתשובה (ח"ה סימן ל"ח), עי"ש.

[וסיים דבריו: "אין אנו קובעים מסמרות בהלכה זו בהיקפה, מה יהיה הדין ברכוש כללי, ומה יהיה הדין אם הרישום הוא על שם אחד מבני הזוג בלבד, - באין צורך להכריע בנדון דידן רק בדבר דירת מקום מגורי הזוג, ורק כשהרישום הוא על שם שני בני הזוג יחד."]

לעומתו, הובא בפסקי דין רבניים בכרך טז (עמוד 357) סברה הפוכה, והיא: שכיום לכו"ע אין ראיה מכך שהנכס נרשם בטאבו על שם שני בני הזוג שהם אכן שותפים בנכס מפני שכיום הדרך היא לרשום את הדירה על שם שניהם אע"פ שהדירה נקנתה מכספו של אחד הצדדים והוא לא התכוון כלל להקנות מחצית הדירה לצד השני.

ובפסקי דין רבניים חלק ו עמוד 257 מובא בשם הגרי"ש אלישיב שבמקרה שהבעל קנה דירה מכספו ורשם אותה ע"ש אשתו נחלקו הראשונים: יש אומרים שהאשה זכתה בה בתור מתנה. ויש אומרים שהבעל נאמן לטעון שהוא רשם הדירה על שמה מסיבה מסוימת ולא כיון לשם מתנה. אולם אם האשה טוענת שהבעל קנה את הדירה מכספה, היא נאמנת משום שלא שכיח שבעל יקנה דירה מכספו וירשום אותה ע"ש אשתו.

ג. אחד המחותנים רכש דירה ורשם אותה על שם שני בני הזוג

נחלקו פוסקי זמננו במקרה שאחד המחותנים מימן את רוב רכישת הדירה והמחותן השני מימן את מיעוטה, כיצד חולקים את הדירה במקרה גירושין, האם יש אומדנא שהמחותן נתן את הדירה רק לצורך הנישואין, אבל כשהנישואין לא עלו כשורה ובני הזוג התגרשו חוזרת המתנה, או שמכיוון שבזמן המתנה לא פירש אזי המתנה חלה לגמרי ואף כשלבסוף בני הזוג התגרשו לא בטלה המתנה:

היו שכתבו (פסקי דין ירושלים כרך ז עמוד שמ) שאנו דנים את מימון רכישת הדירה ע"י המחותן כמתנה, שנפסק לגביה  בסי' רה בסעיף ו שבטלה ע"י אומדנא, ומכיוון שיש אומדנא דמוכח שהרוכש רשם את הדירה על שם שני בני הזוג רק בתנאי שיחיו בשלום ורעות, הרי שאם הזוג מתגרש חוזרת המתנה לנותן.

והיו שסברו (דרכי חושן ח"ג עמוד קיד) שדנים את הרישום בטאבו על שני הצדדים בשווה כמכר, דהיינו שמי שנתן את מרבית הכסף לצורך רכישת הדירה קיבל תמורה בעבור כספו (מפני שהצד השני גם מימן מקצת מצרכי החתונה, או מפני שהמחותן קיבל חתן טוב לביתו וכו'), ומכיוון שאומדנא אינה יכולה לבטל את המכר אין הממון חוזר למי שנתנו, והבעל והאשה שהתגרשו יחלקו את הדירה לפי הרשום בטאבו.

ד. העולה מהנ"ל: נחלקו הפוסקים אם רישום בטאבו קובע את הבעלות ולכן בזמן הגירושין יחלקו בני הזוג בשווה בדירה, או שהרישום אינו קובע את הבעלות ויחלקו את הדירה בזמן הגירושין כפי אחוזי ההשקעה של בני הזוג או הוריהם.